גודל

מידות
גובה: זכרים:- 59 – 61.5 ס"מ נקבות:- 56.5 – 59 ס"מ
משקל: זכרים:- 27 – 36 ק"ג נקבות:- 25 – 32 ק"ג

הראש

ראש: ארוך ומעוצב היטב.
הגולגולת שטוחה ובעלת רוחב מתון. סף מצח קל בין שתי העיניים ובשום אופן אינו מודגש תוך הימנעות מזרבובית תלולה או שקועה (אלא קווי גולגולת מקבילים קמעה). זרבובית בגודל טוב עם נחיריים רחבים.
לסתות ארוכות וחזקות בעלות יכולת לשאת ארנב (כבד) או פסיון. מנשך מספריים אחיד, מלא ומושלם כלומר, שיניים עליונות חופפות (לפני) וצמודות לשיניים התחתונות וניצבות ללסת התחתונה. השיניים חזקות ויציבות.
עיניים בגודל בינוני בצבע חום כהה או חום אגוז עם הבעה מאד אינטליגנטית. עין עגולה או בולטת, מאד לא רצויה. אסורות עיניים מלוכסנות.
אוזניים קטנות ממוקמות גבוה והנישאות (צמודות) לצד הראש.

צוואר: הראש ממוקם היטב על הצוואר. הצוואר עצמו ארוך ולא עבה. סימטרי וממוקם במרכז הכתפיים וזורם היטב (בקו שוטף) בשיפוע אל הגב בדרך המאפשרת (עבודת) גישוש (והרחה) קלה לכלב.

הגוף

גוף: מותן קצרה וריבועית (רחבה). גב עליון ארוך מאד לא רצוי.
חזה עמוק ורחב למדי. בית החזה מוגדר היטב (רחב). צלעות קדמיות די שטוחות. צלעות אמצעיות מקושתות היטב, עוצמת הקישות יורדת בהדרגתיות לכיוון הצלעות האחוריות.

זנב:
קצר ישר וממוקם גבוה. נישא בעליזות אבל אינו עובר בהרבה את קו הגב.

גפיים:
מבנה קדמי: רגליים קדמיות ישרות עם עצם מאיכות טובה לאורך כל הרגל.
מרפקים הנעים בצורה חלקה ושווה (אחידה) לצידי החזה.
מבנה אחורי: שרירי ומאוזן מכל הכיוונים.
ברך בעלת כיפוף מתון.
קרסול קצר ובעל כיפוף מתון. "עקבי פרה" מאד לא רצויים.
כף רגל מעוגלת וחזקה (אסופה) עם בהונות צמודות ומקושתות היטב. סוליה עבה וחזקה.

פרווה

פרווה: שיער סמיך במרקם (טקסטורה) בינוני ובאיכות טובה. שטוח (חלק) ככל הניתן. רגליים וזנב מנוצים היטב.
פרווה מלאה, בכלב בוגר מאיכות טובה, משלימה את האלגנטיות שבו.
צבע שחור או כבד בלבד.

תנועה

תנועה: חופשייה ושוטפת, ישרה ויציבה במבט מלפנים ומאחור.

שגיאות

שגיאות
כל סטייה מהמצוין בתקן זה תחשב כשגיאה ומידת חומרתה תקבע כמידת החריגה מהתקן.
זכרים חייבים בשני אשכים הממוקמים היטב בשק האשכים.

אופי

אופי: לא לחינם מודגש אופיו של הגזע בתקן. רוב כלבי הרטריבר אופייניים בטוב ליבם ובהיותם כלבי משפחה למופת ואולם מילת המפתח בתקן הינה "מופגנות". על חלק השיער להפגין את טוב ליבו האופטימיות שבו והידידות שבו כלפי הסביבה בדחף אין סופי לרצות את בעליו ולזכות בתשומת ליבם ובהיעדר כל תוקפנות כלפי בני אדם וכלבים אחרים. הדרישה לכלב הנקלט היטב בחברת כלבים אחרים חיונית לכלב העובד בלהקות. כישכוש הזנב המתמיד הינו אות לכלב המתמיד בניסיון לתקשר עם בעליו ועם כלבים אחרים. זהו לא כלב אדיש אלא כלב המוצא את עצמו רק כחלק מחברה גדולה יותר.
בניגוד לתקן האנגלי, התקן האמריקאי מדגיש כי על כלב המפגין תוקפנות כלפי בני אדם או כלבים אחרים להיענש חמורות (בזירה). חלק שיער, גם הוא מנושאי התארים היוקרתיים ביותר וגם אם מבנה גופו לתפארת, שאין בו את תכונות האופי הכה אופייניות לגזע, פשוט לא יהיה רטריבר חלק שיער.

הראש

ראש: הדרישה הינה לראש בפרופורציות נכונות ובראשם יחס 1:1 בין הזרבובית לגולגולת. ראש, מאוזן, ארוך, בעל קווים נקיים וחזק. בהיותו של חלק השיער כלב עובד מצפים כי הזרבובית אכן תהיה ארוכה, עמוקה ורחבה דיה ע"מ לשאת פסיון, ברווז או ארנב כבד, ללא כל קושי. התקן מציין במפורש את חשיבותם של הנחיריים הרחבים כיאה לכלב שחוש הריח משמש אותו היטב בעבודתו. על החוטם להיות שחור בכלב שחור וחום בכלב בצבע כבד. על השפתיים להיות הדוקות ולא יותר מדי בשרניות. שפה בשרנית עשויה להפריע לכלב בנשיאת טרף בפיו. שפתיים תלויות עלולות לתת לכלב מראה דמוי סטר, שאינו רצוי. בעיקרון הקו התחתון של הלסת התחתונה נקבע למעשה ע"י השפה העליונה העוטפת מבחוץ את השפה התחתונה. מבנה זה אופייני לכל כלבי הציד. על השפתיים להיות גם יבשות ע"מ שלא לפגוע בנוצות הציפור הנישאת בפיו. יצוין כי תיאור השפתיים כלל אינו מצוין בתקן האנגלי אלא רק בתקן האמריקאי.
על גולגולתו של חלק השיער להיראות כבנויה מיחידה אחת. התקן האמריקאי מדגיש זאת היטב במושג: "one piece head". מראה זה הינו המראה הייחודי של חלק השיער משאר גזעי הרטריברים. מראה זה מושג בזכות סף המצח שאינו מודגש, העצם המלאה מתחת העין ובבסיס הזרבובית. בסיס הזרבובית עצמה רוחבו כמעט כרוחב הגולגולת כאשר הלחיים אינן מודגשות, עובדות אלו תורמות למראה ה"יחידה האחת". ניתן לראות היצרות הדרגתית מבסיס הגולגולת הרחב אל קצה הזרבובית הצר וזאת בקו שוטף ללא הפרעה מבנית.
על קווי הגולגולת להיות ישרים ומקבילים (ראה ציור שלהלן). במילים אחרות על קו הגולגולת להיות מקביל לקו הזרבובית. קיומה של סטייה קלה ממקבילות זו, לכיוון הדיברגנטי, מותרת ואפשרית. דהיינו, קו הגולגולת וקן הזרבובית יפגשו זה עם זה במיפגש דמיוני רחוק מאחורי הראש. בהקשר זה הפרעות מבניות המודגשות בתקן כשגיאות הן הזרבובית התלולה (down face) או הזרבובית השקועה (dish face). כאשר בזרבובית התלולה הקווים הם דיברגנטיים מודגשים – כאשר אם קו הזרבובית מקביל לקרקע הרי קו הגולגולת נראה תלול יחסית ונוטה אחורנית. מבנה זה מלווה לרוב גם בסף מצח חסר. בזרבובית שקועה לעומת זאת, הקווים נוטים לכיוון קונברגנטי. שוב אם נקביל את קו הזרבובית לקרקע הרי קו הגולגולת יראה נוטה קדימה. מבנה זה מלווה לרוב בסף מצח מודגש או בקו זרבובית שאינו ישר אלא קעור קמעה.
על עצם הקודקוד בקצה הגולגולת להיות לא מודגשת וליצר מעין פיתול עדין המחבר היטב את הגולגולת אל הצוואר. אסור לגולגולת להיות רחבה מדי. רוחב זה, המיוצר בעיקר ע"י עצמות הקשת הזיגומטית, הינו מסימני ההיכר של רטריברים אחרים כמו הלברדור או הגולדן. בגולגולת חלק השיער מבקשים את השוני והוא רוחב גולגולת שאינו מודגש, לא באיזור שלפני האוזן ולא באיזור הלחיים.

עיניים: על העיניים להיות רחוקות זו מזו, בגודל בינוני, שקדיות (אליפטיות) ובצבע חום כהה עד אגוז. לא רצויות עיניים גדולות, עגולות ובהירות. עין שחורה גורמת לאיבוד ההבעה הלבבית המבוקשת. כלבים בצבע כבד נוטים להיות בעלי עין בהירה. על העפעפיים להיות בעלי פיגמנטציה טובה. התקן מציין במפורש כי עין מלוכסנת אינה רצויה. עיני חלק השיער ממוקמות יותר בצד, מאשר בגזעי רטריבר אחרים וכך מאפשרות שדה ראיה רחב יותר. על העין לא להיות בולטת או שקועה. מראה שכזה זר לגזע.

אוזניים: קטנות יחסית ממוקמות גבוה יחסית ומונחות קרוב לגולגולת (אך לא צמודות). ההדגש בתקן למיקום אוזן גבוה בא להבדיל את חלק השיער ממראה הסטר. השיער על האוזן מרובה ניצוי ואולם מאחר ונתון זה כלל אינו מוזכר בתקן וכדי להדגיש את האוזן הקטנה נוטים מציגים רבים לספר את אוזני הכלב ולקצץ בניצוי זה. האוזניים הרצויות הן באורך של כ- 11-14 ס"מ. מיקום האוזן חייב להיות בפרופורציה הכללית של הגולגולת, אסור למיקום ולגודל האוזן להפריע לקווים הנקיים של הראש. אוזן ארוכה עלולה להפריע לעין בעת תנועה ולכן אינה רצויה.

מנשך: הרצוי הוא מנשך המספריים ואולם גם מנשך צבת מתקבל (קבלת מנשך הצבת אינה כתובה בתקן האנגלי אלא רק בתקן האמריקאי ואולם הבנת המושג "שגיאה" בתקן האנגלי מביאה לפרשנות האמריקאית). לפי התקן האמריקאי, מנשך עליון או סנטרי חייב להישפט כשגיאה גסה. התקן אינו מתייחס כלל למשנן ואולם חשוב קיומם של כל הניבים, הקדם טוחנות והטוחנות דהיינו מנשך מלא של 42 שיניים, כפי שמוסבר בתרשים שלהלן:

בגורים רואים לעיתים מנשכים עליונים. תופעה זו מתוקנת לרוב מעצמה עם גידול האיטי של הגולגולת. לעומת זאת, גור המפגין מנשך צבת, עשוי לפתח מינשך סנטרי, לא רצוי, בבגרותו.

צוואר : הצוואר צריך להיות חזק ואולם לא מסיבי מדי. הקטנת מסיביות זו מושגת ע"י הדרישה לצוואר ארוך יחסית ובעל קישות עדין ע"מ ליעל את עבודת הכלב (על הכלב לכופף את ראשו להרחה ולשאת טרף כבד בפיו). התקן מדגיש שאל הצוואר להיות עבה, וכי בנוסף, מראה "שוחה" אינו רצוי. לגבי האורך שוב חשובה הפרופורציה הכללית. צוואר ארוך מדי אינו רצוי ופוגע באיזון הכולל, צוואר קצר מדי פוגע במראה הכללי של הכלב ביעילות עבודתו ומנוגד לדרישת התקן.

הגוף

חזה : נדרש חזה קידמי מפותח היטב. עצם sternun בולטת קשורה לרוב בזרוע עם אורך נכון ובזיוות קדמי טוב (זיוות אידיאלי בין השיכמה לקו הגב הינה של כ- 80 מעלות ואילו הזווית המבוקשת [והנשפטת לרוב], בין עצם השיכמה והזרוע היא של כ- 100 מעלות – זוית ABC בסכימה שלהלן). בגידול היום בעולם לחלקי שיער רבים חסר חזה קדמי והדבר ניכר גם בתנועתם שאינה חופשייה מספיק וללא שליחה ראויה. זרוע באורך נכון הינה זרוע שאורכה שווה לזה של האמה (כפי שמצויין בתקן האמריקאי). בית חזה המעוצב היטב הוא זה שיעניק לכלב את תנועת המרפקים החופשייה אך הצמודה לחזה, הנדרשת בתקן. הזיוות הקדמי ואורך הזרוע חיוניים ביותר לכלב עובד ומכאן חשיבותם בגזע. זרוע ארוכה דיה היא זו שתאפשר למרפק להיות ממוקם בדיוק בקו התחתון של בית החזה. זרוע קצרה מדי תגרום למרפקים להיות ממוקמים גבוה מדי. במקרה זה תתרחש הפרעה בעת התנועה וככל שהכלב ינוע מהר יותר (ומתרחשת נטייה טבעית של כניסת רגליים אל מתחת בית החזה) כך תהיה ההפרעה ניכרת יותר. בהתייחס לזווית הקדמית חובה להשוותה לזווית האחורית כדי להפגין איזון במראה הכללי של הכלב ובתנועתו.
על בית החזה להיות הן עמוק דיו והן רחב. שוב, מבנה שאינו נכון יראה היטב בתנועתו של הכלב, במיוחד במיקום היחסי של המרפקים ובחופשיות תנועתם. התקן האמריקאי מתאר היטב את בית החזה כמבנה של משולש ישר זווית כשבסיס המשולש הינו קו אנכי דמיוני היורד מהשיכמה אלן המרפק, קודקודו במרכז הבטן והגב מיצג את האנך. במבנה שכזה בית החזה עמוק בחלקו הקדמי והולך ונאסף, כדרכו של היתר, אל כיוון מרכז הבטן.
מבנהו של בית החזה אינו קשור רק למבנה העצמות אלא גם למערכת השרירים העוטפת אותו. מבנה נכון במלואו הוא זה שיאפשר לכלב את התנועה האופיינית לחלק השיער, תנועה מהירה הנראית כאילו היא ללא מאמץ.

רגליים קדמיות : על הרגל להיות ישרה וגרמית דהיינו בעלת מסת עצם טובה. פיסות רגליים חזקות משופעות קלות ובעלות סוליות עבות. העצם הרגל אינה עגולה אלא שטוחה מעט. התקן האמריקאי מתאר זאת במילה "אובלי". במבנה זה שטח חתך הפנים של העצם גדול יותר ומכאן חשיבותו גם בהיותו מעין בולם זעזועים פיזיים וגם כאתר אחיזה גדול יותר לשרירים ולגידים.

גוף : המבנה הכולל של גוף חלק השיער שונה מרטריברים אחרים. עומקו של בית החזה מודגש יחסית. עובדה זו מאפשרת מקום רחב לחלל הלב והריאות. בלברדור ובגולדן לדוגמא מודגש רוחב בית החזה ולא רק עומקו. הצלעות הקדמיות שטוחות מעט וקשורות לחופשיות תנועת המרפקים. החל מהצלע החמישית מתחילות הצלעות להראות קימור והן מקושתות היטב במרכז. בצלעות האחוריות הקימור מודגש פחות ובנוסף הן קצרות יותר, עובדה המעניקה לקו הגוף התחתון – קו הבטן, מראה שוטף, משוך כלפי מעלה ואסוף לכיוון המותן.

בית החזה : מבנה הצלעות הוא העיקרי שנותן לכלב את ההופעה הספורטיבית שלו (raciness) בהיותו מבנה עמוק וארוך, יחסית לרטריברים אחרים. התקן משתמש בשתי מילים מנוגדות כדי לציין מה לא מבוקש במבנה, שתי מילים אלו מתייחסות גם למבנה בית החזה: lumber ו- weedy.
כלב המייצג lumber הינו כלב כבד במבנה העצם (דהיינו מסת עצם גדולה יחסית) ובאיזון הכולל ובעיקר כלב שכלוב הצלעות שלו רחב יחסית לעומקו, מבנה זה אופייני ללברדור למשל. כאמור מסיביות זו אינה רצויה בחלק השיער.
כלב המייצג weediness הינו כלב קל במבנה העצם (דהיינו מסת עצם נמוכה יחסית) ובאיזון הכולל ובעיקר כלב שכלוב הצלעות שלו עמוק במיוחד ואולם אין הדגשה ברוחבו. במבנה זה נראה כאילו הרגליים הקדמיות יוצאות ממקום אחד ואינן רחוקות זו מזו. מבנה זה אופייני לכלבי רוח והוא יעיל במיוחד בכלב ריצה שהוא גלופר טבעי מאחר ומבנה זה מאפשר הדגשה משמעותית של השליחה בעת התנועה. כאמור מבנה זה אינו רצוי ברטריבר שהוא למעשה טרוטר.

גב וקו הגב : התקן מתחיל בתיאור הגוף דווקא בחלקו האחורי של הגב באזור המותן (loin). עובדה זו יוצאת דופן כיוון שהיא שונה מהכרונולוגיה הרגילה של תיאור הכלב מקדימה אחורנית. לעובדה זו חשיבות כיוון שזו דרכם של כותבי התקן להדגיש את חשיבותו של הגב, חוזקו, יציבותו ואורכו במבנה הכלב.
תחילתו של הגב בנקודת חיבור הכתפיים וסיומו במותנית. גב חזק וקו גב ישר וזורם נוצר לא רק במבנה חוליות נכון אלא ובעיקר בזכות השרירים החזקים העוטפים אותו. נשאלת השאלה מהוא האורך הנכון המבוקש? אין זה נכון לבקש בחלק השיער כלב קצר ואין לבקש נטייה לריבועיות. התקן האמריקאי מדגיש זאת היטב. דרישות אלו אינן נכונות לכלב ספורטיבי ובעל יכולות ריצה מודגשות. שוב שונה הדבר מרטריברים אחרים. מצד שני אין מבוקש גב ארוך, באיזון כולל. שתי נטיות אלו לכיוון הקצר או הארוך, עלולות להפריע לכלב בתנועתו. התקן האמריקאי מפרש את אורכו הנכון של קו הגב כך: אורכו של הכלב מנקודת השיכמה ועד לתחילת המותנית יהיה מעט גדול יותר מגובהו של הכלב כפי שנמדד בנקודת השיכמה. גם דרישה זו פירושה כי על הכלב שלא להיות ריבועי.
התקן האמריקאי גם מרשה כי נקבות יהיו מעט ארוכות יותר ע"מ לאפשר נשיאת מספר גורים גדול.
בהקשר זה יש חשיבות לאזור חוליות בית החזה, אליהן מחוברות הצלעות, מנקודת השיכמה ועד לצלע האחרונה על אזור זה להישפט ביחס למבנה ולאיזון הכולל של בית החזה. הנכון הוא לחפש יחס של 1:1 בין עומקו של בית החזה לאורכו. הסיכום רחוק מלהיות ריבועיות ויש לשים לכך את הדעת.
כאמור לחלקו של המותן בקו הגב חשיבות בתקן. איכותו של איזור זה באה לידי ביטוי במושג coupling. מושג זה בא לתאר את המותן בה מבוקש יחס של 1:1 בין הרוחב לאורך. על איזור זה גם להיות שרירי דיו. שריריות זו מעבה את האיזור ומקצרת אותו למראה העין. כאשר המותן ארוכה מדי וחסרת שריריות גורמת עובדה זו לא רק להפרעה מבנית אלא גם להתארכות קו הגב. שגיאה שכזו מכונה בעגה השיפוטית כ- “open coupling” והיא מאד אינה רצויה בחלקי השיער.

מותנית : croup – אזור זה הינו מהחוליה המותנית האחרונה ועד לחולית הזנב הראשונה וכולל בתוכו את חלקה העליון של עצם האגן, את עצם העיצה ומערכת שרירים הקשורה בהן. על אזור זה להיות שרירי ובעל זווית מתונה לכיוון מיקום הזנב. באיזון הכולל מבוקש מראה בו קו הגב נוטה בהדרגתיות מטה אל מיקום הזנב, ללא הפרעה בזרימתו. המתנית המעט מעוגלת גורמת לכך שמיקום זנב אינו נמצא בנקודה אחידה עם קו הגב, אלא מעט נמוך יותר. צורה זו של המותנית הינה בעלת ערך פיסיקלי בתנועה האחורית. כלב בעל מבנה אחורי נכון יפגין תנועה שוטפת ודחיפה נמרצת בצעד ארוך. מיקום זנב גבוה מדי הולך לרוב עם מותנית תלולה – מבנה זה שגוי ואינו רצוי כיוון שהוא פוגע בתנועה. נקודת הגובה המירבי של המותנית צריכה להיות באותו הגובה של השיכמה. שגיאה בגבהים אלו תוגדר כמותנית גבוהה או נמוכה. הנתונים בפסקה הנ"ל מדגישים את הידוע והוא שתנועת הכלב עשויה להיות אידיקטור יעיל לבחינת תקינות מבנה השלד.

זנב : זנב המכשכש בעליזות הינו מסימן ההיכר של חלק השיער ומעיד רבות על אופיו. המבוקש במפורש הינו כלב שמח בעל אישיות מחייכת, בעל ביטחון עצמי והפגנת אהבה לאדם. כל אלו באים לידי ביטוי בזנב המתנפנף ללא הפסקה. לזנב המתנפנף חשיבות גם בתיקשורת שבין הצייד וכלבו. בעוד שבעת החיפוש יהיה הזנב דרוך, בעל תנועתיות מעטה הרי שעם איתור הטרף תגבר התנועתיות. הצייד יכול איפה לאבחן את המצב מרחוק. על הזנב להיות ישר, ממוקם בקו הגב, אך מעט מתחתיו. על נשיאתו לא לעבור את קו הגב וכך לא להפריע בזרימת קו זה. הזנב אינו ארוך ואורכו הרצוי נמדד לרוב ביחס לגובה העקבים (התקן האמריקאי מציין את אורכו הרצוי של הזנב כמגיע עד לעקב). הזנב מנוצה ואולם לא נדרש ניצוי כבד כמו בגולדן או מצד שני, ניצוי עדין כמו בסטר.

אחוריים : נדרשים אחוריים חזקים ושריריים. על הזיוות להיות ראשית באיזון עם הזיוות הקדמי. בחלקי שיער רבים, יש נטייה כיום לזיוות אחורי חזק מאחור וחלש מקדימה, דבר היוצר כלב שאינו מאוזן ומשפיע רבות על תנועתו. הזווית המתונה המבוקשת בתקן הינה בין עצם הירך וקו הגב, הזווית האידיאלית הרצויה היא של כ- 135 מעלות. לעומתה הזווית בין עצם הירך והשוק, חזקה ומודגש. זווית אידיאלית במיקום זה היא של כ- 100 – 110 מעלות. יחס זוויות זה הוא המקנה לכלב גם יכולת דחיפה חזקה וגם גורם לכך שעיקר הדחיפה בא מכיוון עצמות הירך והשוק ולא מבסיס הרגל. מיקומו של מרכז דחיפה נמוך הוא המקנה לכלב מראה של תנועה שוטפת "ללא מאמץ". מבנה זה חיוני לכלב עובד הצריך לרוץ במהירות, על מצע משתנה ולקפוץ מעל מכשולים. על המפרקים הנראים בין העצמות השונות (העקב והברך) להתכופף בעדינות שלא להפריע ולשבור את זרימת קו הרגל. על כף הרגל להיות חזקה, קצרה וניצבת לקרקע. עקבים הנוטים החוצה (עקבי פרה) או עקבים הנוטים פנימה ואינם מתיישרים עם התנועה (sickle hocks) אינם רצויים ופוגעים בתנועת הכלב ובאיזון הכולל.

פרווה וזנב

פרווה : על השיער להיות במירקם בינוני (כהשוואה, סמיך פחות מאשר בגולדן) וחלק ככל הניתן. רק גליות מעטה מורשית. על מבנה השיער להיות אחיד ולא רצויה אי אחידות בכיוון גדילת השיער באזורי גוף שונים. לשיער חשיבות גדולה כיוון שהוא זה שמעניק לכלב הן בידוד מתנאי הסביבה ובמיוחד בעת גשם או שחייה והן הגנה פיסית מפני מכשולים, ענפים חדים וכו'. מירקם השערה מעט שמנוני בזכות הפרשות מגינות מהעור (המכילות בעיקר חומצת שומן לינולאית). מחסור בהפרשה זו יביא לשיער רך מדי ושאינו מבריק. עודף בהפרשות יצור שיער קשה למגע. מגע משי, אוורירי או מצד שני זיפי, של שיער אינו רצוי. שיער משיי, שכאמור עטוף בפחות שומניות, עלול לספוג יותר מים, בימי חורף גשומים או בעת שחייה. עובדה זו עלולה להכביד על הכלב ולכן אינה רצויה. הרכב השערות בחלקו הקדמי של הגב, מעל הכתפיים ובבסיס הצוואר הינו עבה יותר משאר שערות הגוף. עובדה זו חשובה לציון מכיוון ששופט שאינו מכיר היטב את דקויות הגזע, עלול לראות כבדות זו כשגיאה. כלב בעל פרווה טובה יראה ניצוי באוזניים (למרות שמקובל לספר את ניצוי האוזן), בבית החזה הקדמי, באמה, בירך, בשוק ובזנב. ניצוי ארוך מקנה לכלב מראה מלא הדר, במיוחד בעת תנועה ומציגים רבים נוטים להדגישו. מצד שני דווקא ניצוי ארוך מדי עלול להקשות על הכלב העובד ולאסוף לתוכו לכלוך חלקי צמחים וכו'. מסיבה זו הניצוי המבוקש הינו בינוני באורכו. התקן אינו מתייחס כלל לשיער התחתון (under coat) למרות ששיער זה גדל על רוב חלקי הגוף (חסר בראש וברגליים). השיער התחתון אינו סמיך ולכן בפיסוק פרוות הכלב ניתן לראות את העור הבהיר, ללא הפרעה. לקיומו של השיער התחתון חשיבות בבידוד הכלב מסביבתו.
התקן מרשה רק את קיומם של הצבעים שחור וכבד. כל צבע אחר יגרום לפסילה. בקווי גידול מסוימים יש נשיאה של הגן הרצסיבי לצהוב. מקורו של גן זה כניראה בסטוק מתקופת מלחמות העולם, שלא נירשם בספר הגידול האנגלי אך שימש כגרעין רבייה חיוני להצלתו של הגזע מהכחדה (ראה בפרק על ההיסטוריה של הגזע). שגיאה זו תישאר בגזע לעד מאחר ולא ניתן להעלים לחלוטין מאוכלוסייה, גן רצסיבי. כלבים הנושאים פגם זה פסולים לגידול.
תספורת: הכלב מוצג לרוב בפרוותו הטבעית, ככל הניתן ובתנאי שהיא נקיה ומוברשת. מקובל ונכון לישר את קווי הניצוי. התקן האמריקאי אוסר לחלוטין לגלח את הכלב, עובדה שמציגים רבים נטו לעשות, במיוחד באזור הצוואר, ע"מ להדגישו. איסור זה אינו קיים כלל בתקן האנגלי והוא המחייב. מציגים רבים מקבלים את הגישה האמריקאית ואולם נוטים לדלל ולקצר את ניצוי האוזן ע"מ להדגיש את גודלם הקטן וכדי שישתלבו טוב יותר במבנה הראש. תספורת זו מקובלת גם כיוון שהיא מעודדת את אוורור האוזן.

תנועה

תנועה: התקן מדגיש את התנועה החופשייה, השוטפת והיציבה. תכונות אלו חשובות במיוחד לכלב עובד גם לשם יעילות עבודתו וגם כיוון שהיא מעידה על איכות המבנה הפנימי של הכלב. תיאור נוסף לתנועה שאינו מופיע בתקן אבל מייצג נאמנה את הנדרש היא תנועה יעילה. על אנרגית התנועה לזרום ישירות לרגלי הכלב ולא ל"התבזבז" בדרך על תנועות גב מרצדות או על ווקטורי תנועה שגויים (התקן מבקש תנועה ישרה, דהיינו קו התנועה חופף לקו הגוף של הכלב. דוגמא לאי חפיפה שכזו, היוצרת אי הקבלה בין ווקטור התנועה וקו הגוף היא "תנועת סרטן"). התקן מדגיש חפיפה זו בהנחיה כי על הכלב להיות מאוזן בתנועתו כפי שנראית מלפנים ומאחור. על חלקי הגוף הנעים להיות עם כיוון התנועה ולמענה וכך זריקת כפות, חופשיות מרפקים או דחיפה חלשה כמו גם תנועת איברים החוצה או פנימה או איברים הפוגעים זה בזה בעת התנועה, יפגעו ביעילותה ובאיזונה.
בחלק שיער הנע היטב מבוקשת שליחה ודחיפה חזקים להשגת צעדים ארוכים ונקיים. להשגת מטרה זו יש חשיבות לזיוות הקדמי והאחורי. בהיבט זה, תקן הגזע מקשה על ההבנה. בתקן מבוקשת זווית אחורית מתונה ואין בו כלל התייחסות לזווית הקדמית. בהשוואה, גם בתקן הגזע של הלברדור מבוקש זיוות מתון ואולם חלק שיער עם זיוות כמו ללברדור, יראה חסר איזון וכל תנועתו תפגע. במקרה זה יראה הכלב כאילו הוא מקפץ ומבזבז אנרגיה, רחוק מאד מהבקשה לתנועה שוטפת. מאחר והתקן מקשה כאמור על ההבנה וכי המושג "מתון" המופיע בו נתון לפרשנות הדרך הנכונה לפרשו היא לדרוש את הזווית האחורית כזווית שבה הכלב אכן נע בחופשיות, בצורה שוטפת, חסרת מאמץ ומאוזנת עם הזווית הקדמית. בחינה של פרמטרים אלו מראה כי הזיוות האחורי המבוקש בחלק השיער הוא זיוות מודגש בהרבה מזה של הלברדור למשל. זווית של כ- 110 מעלות תחשב כזיוות מעולה. זיוות מוגזם תהיה זווית הקטנה מ- 90 מעלות וחוסר זיוות תחשב זווית הגדולה מ- 120 מעלות.
על קו הגב להישאר יציב בעת התנועה. לשרירים הרבים הממוקמים בחלקי הגב השונים, תפקיד מרכזי בתנועתו של הכלב. גב יציב פירושו כלב חזק ויעיל בתנועתו. כלב בעל קו גב חלש לא יצלח בעת פעילות ספורטיבית מאומצת.
על התנועה להיות שוטפת. חלק שיער הנע היטב נראה כאילו אינו עושה מאמץ כלל בזמן התנועה. התקן האמריקאי הוא זה המדגיש זאת בציינו את המושג "effortless movement".
בעת תנועה עם ראש מורם עיקר הכוח מגיעה דווקא מחזית הכלב, לעומת זאת כאשר הכלב עובד וראשו מוטה מטה לצורכי הרחה ומעקב, עיקר הכוח מגיע מחלקו האחורי. בחלק השיער, כפי שהודגש פעמים רבות בעבודה זו, חשוב לשמור על הדואליות של הכלב מכאן האיזון בין שני חלקי הכלב, הקדמי והאחורי, הן במבנה והן בעת התנועה הינו צורך חיוני. איזון זה הינו חלק מהאלגנטיות הבולטת של הכלב. המותן מהווה נקודת חיבור בין מוקדי הכוח האחורי והקדמי מכאן החשיבות המיוחדת של מבנה מותן נכון, בסה"כ של הכלב. התקן מדגיש זאת בכך שתיאור מבנה הכלב מתחיל בו.
סה"כ התנועה של חלק השיער, האלגנטיות, החופשיות והיותה שוטפת באה לידי ביטוי באחד ממשפטי המפתח של התקן (כפי שכבר דנתי על כך מוקדם יותר) והוא "כלב המפגין עוצמה ללא כבדות".
מידות: במשך השנים חלו שינויים בגובה הנדרש מהכלבים והוא הועלה בכ- 2.5 ס"מ מאז נכתב התקן, בשנת 1920. משיחות עם מגדלים אנגליים למדתי כי הסיבות לעליה בגובה הכלבים היא לחצים של מגדלים העובדים איתם. כלב גבוה פירושו עצמות רגליים ארוכות יותר, זיוות מודגש יותר ובעיקבות עובדות אלו, צעדים ארוכים יותר ושיפור בחופשיות ובשטף התנועה, של הכלב.

שגיאות

שגיאות: השגיאות הפוסלות היחידות שמציין התקן הן העדר אשכים בזכרים וצבע פרווה שאינו שחור או כבד. כל שגיאה אחרת צריכה להישפט בהתאם למידת חומרתה דהיינו עד כמה היא פוגעת בטיפוסיות של הגזע.
מצד שני בהכרות עם תרבות השפה האנגלית העשירה ב"פוליטיקל קורקטיות" שבה, ניתן לזהות בתקן מספר מקומות בהם יש צורך בהדגש מיוחד, מקומות בהם התקן אומר מה לא רצוי דהיינו מה אסור:
1. התקן מבקש כי אל לכלב להיות כבד או קל מדי. אמנם מושגים אלו הינם יחסיים אך עצם השימוש במילה האנגלית "ללא" (without) מחייב הסתכלות ביקורתית על כלבים המפגינים תכונות אלו.
2. התקן מדגיש מפורשות כי על סף המצח "לא להיות מודגש". תיאור זה מרחיק את חלק השיער משאר הרטריברים (למעט מתולתל השיער) וחיוני להבנת מבנה הראש הייחודי של חלק השיער.
3. "יש להימנע" מזרבובית תלולה או שקועה. התקן דורש כאן למעשה מבנה ראש בעל קווים מקבילים.
4. התקן מבקש עיניים שקדיות ומדגיש כי עין עגולה, בולטת או מלוכסנת "אינה רצויה".
5. גב עליון ארוך הוא "לא רצוי".
6. על הזנב לא לעבור את קו הגב.
7. עקבי פרה "מאד לא רצויים".
8. צבע שחור או כבד "בלבד".

שמונת הלאווים הנ"ל יש בהם לדעתי להנחות את דרכו של השופט בזירה. למשל אם עלי כשופט לדרג שני כלבים שהאחד מהם מפגין עמידה צרפתית והשני עקבי פרה, הרי האחרון הוא בעל השגיאה החמורה יותר.
שלושת הלאווים הראשונים חמורים יותר וחשובים במיוחד בעת שיפוט הגזע כיוון שהם נוגעים בעיקר – בטיפוסיות.